הורה סמכותי או חבר של הילד שלי

הורה סמכותי או חבר של הילד שלי?

 

לו רק היית קצת פחות חברה שלי

 

מצד אחד אנו רוצים להיות חברים של הילדים שלנו, שישתפו אותנו וייהנו איתנו, ומצד שני שוכחים את הסמכות ההורית בדרך. האם הורות וחברות יכולות לעלות בקנה אחד?

מאיה אילה שמש


הרגשתי שאני מאבדת את זה. הגדולה-הקטנה שלי (בת שלוש) והקטנה-הקטנה שלי (שנה) מסובבות אותי על האצבע הקטנה. הגדולה יודעת להשיג ממני כל מה שהיא רוצה, ולא בוחלת באף אמצעי, כולל בכי וסצנות קורעות לב בקניון. היא יודעת על אילו כפתורים צריך ללחוץ ואיך לנגן על ייסורי המצפון וחוסר הביטחון שלי. כמובן, עם אבא שלה היא מתנהגת אחרת.

טרוטת עיניים וכוחות הבנתי שלא הצבתי גבולות, שהסמכות ההורית שלי התמסמסה, ויותר מלהיות הורה הייתי חברה. מוארת בתובנות שמתי פעמיי לבית ספר להורים כדי ללמוד כיצד להיות הורה לבנותיי.

הורים איבדו את הביטחון

לדעת אילה פריד, מנחת קבוצות הורים, שינוי קיצוני בגישות חינוך הוא שמשפיע ומבלבל את ההורים. "כשאני גידלתי את הילדים שלי, ה'אלוהים' של האמהות היה ד"ר ספוק, והוא, למשל, אמר לתת לילד לבכות רבע שעה, לעזוב אותו לבד ורק אחר כך לגשת אליו", היא נזכרת, "ובניגוד לגמרי הגיע עכשיו 'עקרון הרצף', שאומר לא לעזוב את הילד בכל

"הקפיצה הזו מקיצוניות אחת לשנייה הביאה את ההורים לבלבול: איפה המקום שלהם מול הילד? הורים איבדו את הביטחון לעמוד על דעתם ולהפעיל את הסמכות שלהם, ואין להם את התובנה שהפעלת הסמכות שכרוכה בחוקים ובגבולות מקנה לילד ביטחון והגנה".

ד"ר דרור אורן, מנהל המכון לטיפול וייעוץ רגשי במרכז הקליני הבין תחומי באוניברסיטת חיפה, מדבר על מיקוד תרבותי שהשתנה ובו הילד במרכז. "אנחנו חיים בעידן של: זכויות הילד, חוקי הילד, הילד במרכז, והיום הורים רבים אומרים שמה שהכי חשוב להם זה הילדים. הבעיה נוצרת כשזה גורם להם להיות מותאמים מדי לילדים ולתת להם כל מה שהם רוצים". ד"ר רבקה יהב, ראש המרכז הקליני הבין תחומי וראש בית הספר לפסיכותרפיה של הפקולטה ללימודי רווחה ובריאות באוניברסיטת חיפה, משתפת: "אנחנו גדלנו אצל הורים מאוד סמכותיים עם גבולות מאוד ברורים, ואני החלטתי במודעות מוחלטת שאת ילדיי אני אחנך על פי העיקרון שלי, ללא גבולות. הבעיה היא שהילדים האלה היום הם הורים, ולא הפנימו גבולות כמו שצריך. הם גדלו אצל הורים כמוני בבית מתירני, ולא יודעים איך ומה לעשות".

רוצים לפצות את הילדים


"היום הורים מקדישים פחות זמן לילדים, כי הם עובדים עד מאוחר, וכדי לפצות על כך הם רוצים להיות חברים, ולכן לא מפעילים את הסמכות ההורית שלהם, הם לא רוצים 'לבזבז' את הזמן המועט שנשאר על מאבקי כוח", אומרת מורן (שם בדוי), אמא לשני ילדים קטנים.

ד"ר אורן מסביר: "הורים עובדים היום הרבה יותר מבעבר. פעם, כשמישהו היה עובד עד מאוחר הוא היה חוזר הביתה בשלוש-ארבע, היום זה כבר בעשר-אחת עשרה, והוא נמצא פחות שעות עם הילדים, יותר עייף כשהוא פוגש אותם, ופחות מכיר אותם, ולכן מצד אחד הוא בא עם רגשות אשמה ועם זה שהילד צריך להיות במרכז, ומצד שני יש לו פחות זמן, וכתוצאה מכך הוא אומר: 'למה שאני אתסכל את הילד ואשים לו גבולות כשאני רואה אותו רק שעתיים? אז אני אוותר על הגבולות, אני אוותר על לריב, ואני אהיה חבר של הילד."הבעיה היא שהילד לא רוצה את ההורה כחבר שלו, הוא לא צריך אותו בתור חבר שלו, חברים יש לו אחרים. הוא צריך אותו בתור סמכות וההיררכיה, בתור ביטחון, והוא צריך את המקום של הַכָלָה מתוך גבול, ולכן להורים היום באמת קשה יותר לגדל את הילדים שלהם במישור של סמכות".

לא יודעים לדחות סיפוקים


"עד לפני שנתיים מאוד ויתרתי לגדולה (היום בת חמש וחצי), רציתי למנוע את הבכי או להפסיקו, רציתי לאפשר לה לקבל את הדברים כמה שיותר מהר ולמנוע ממנה את התסכול. היה בכי בחוץ, בקניון, בסופר.

כאמא חשתי רחמים, ייסורי מצפון, תחושת אמפתיה, הזדהות, וזיכרון שלי כילדה שרצתה משהו. ובנוסף בעלי ואני החלטנו שלא נמנע מהילדים דברים. לא הסתכלנו על הטווח הארוך, ופתאום גילינו ילדה אגוצנטרית שלא יודעת לדחות סיפוקים, לא יודעת להתמודד עם תסכולים, כי היא רגילה שמגישים לה הכל על מגש של כסף", מתוודה מורן.

פריד מזהירה שילדים כאלה גדלים ללא כישורי חיים. הם לא יודעים להתמודד עם תסכולים, "וילד כזה אחר כך מתקשר לאמא מהצבא ואומר לה: 'אמא, האוכל בבסיס לא מספיק טוב'".

ד"ר אורן מסכים: "הורים נמצאים בסחרחורת כשהם רוצים לתת הרבה לילדים, הם חושבים שהנתינה היא בכיוון אחד".'

 חוששים שיפסיקו לשתף

"כשילד משתף בכך שהוא עשה משהו לא בסדר, ויש תגובת כעס מההורה, אז תמיד יש את הפחד שיפסיק לספר...", דואגת סיגל (שם בדוי), אמא לשני ילדים קטנים.

"החיים הם לא שחור ולבן", מבהיר ד"ר אורן, "אם אני כועס על הילד שלי ואני אומר לו: 'אני אוהב אותך, ואני כועס עליך, ואתה תשלם על זה, ואנחנו עדיין נדבר', אז הוא לא בהכרח יתרחק ממני. יכול להיות שהוא מרגיש הרבה יותר מוגן כשהוא יכול לספר לי, ואני יכול להגיב במגוון של דרכים. הסיטואציה לא צריכה להיות או הוא מספר לי או שאני כועס.

"כשהורה אומר: 'כעס יבהיל את הילד, ואז הוא לא יספר לי', הוא ממלכד את עצמו, כי הוא מתגמל את הילד על זה שסיפר לו. כך הילד מתחזק בפעילות השלילית, ומבין שכיף לספר להורה, כי הוא עוזר לו להתעלם ממימד המציאות - שלדבר יש תוצאה. אם פגעתי במישהו אני צריך להיות ער לזה ולקחת אחריות, וזה מצב מאוד בעייתי, כי אני שמח שהילד סיפר לי, אבל אני גם עצוב עם מה שהוא עשה".

פריד מציגה פן נוסף: "אם ילד מספר להורה משהו שמעיד על התנהגות לא נאותה, התגובה לא צריכה להיות כעס. צריך לדון עם הילד: 'מה קרה לך? למה עשית? איך יכולת לעשות אחרת? השתוללת בגן מתוך כעס?'. צריך לדבר עם הילד ולבדוק איתו, ואם קרה משהו, אז קרה, אז מה? הכעס של ההורה בא מתוך חוסר אונים, כי הוא לא יודע איך להתמודד עם זה".

סיגל מעלה את ההתלבטות של ההורים: "מצד אחד אני רוצה מערכת יחסים פתוחה ובטוחה, שהילד ירגיש ביטחון בבית שלו ושיהיה לו נעים ושמח ולא נוקשה מדי, ומצד שני אני חושבת שבכל בית חייבים להיות גבולות מאוד ברורים".

הילדים גדלים מבולבלים


המומחים מסכימים שאם נהפוך לחברים של הילדים, אנחנו רק נבלבל אותם. "אנחנו מגדלים ילדים מבולבלים", קובעת פריד. "כמבוגרים אנו צריכים לדעת לנהל כל מיני סוגים של מערכות יחסים, וכל אחת ברמה אחרת עם חוקים וגבולות שונים - מערכת יחסים עם הבוס לא דומה לזו עם החברים, ומערכת יחסים בין הורים לילדים שייכת לסוג אחר של יחסים. לילד יש הרגשה שהוא מוגן, שיש מי שיקבל אותו כמו שהוא, עם הכישלונות שלו והטעויות שלו. אבל אם הורה מקיים מערכת יחסים של חבר, הוא יוצר בכך בלבול.

"צעירים שגדלו עם הורים-חברים מחפשים כל הזמן אחרי טיפוס של אמא ואבא, כי זו מהות מסוימת שחשובה בהתפתחות האישית, מהות שהיא לא חבר. אנחנו חושבים שאנחנו עושים להם טוב, אבל אנחנו גוזלים מהם משהו מאוד משמעותי בהתפתחות האישית".

ד"ר יהב וד"ר אורן מזהירים גם מהמצב שבו ההורה תופס את הילד כחבר, ולכן משתף את הילד בדברים אישיים שקשורים בזוגיות, וכאן הנזק עלול להיות גדול עוד יותר. "הילד זקוק לביטחון ולהפרדה הזו", אומרת ד"ר יהב, "הוא לא צריך להיות האוזן הקשבת והמיכל של ההורים שלו". ד"ר אורן: "אני אומר להורה: 'אם תגדל את הילד ותעביר אותו ככה וככה וככה, אז פעם תוכל להיות חבר שלו. רק שאתה צריך לחכות 20 שנה בשביל זה, ואם אתה מנסה בגיל חמש או 15 אז אתה 'תחטוף' על זה'".

ואם הילדה אומרת: "אמא, אני חברה שלך"?

ד"ר יהב: "זה בסדר, לא להגיד לה: 'לא, אני לא חברה שלך', אלא 'אני שמחה שאת חברה שלי, אני אמא שלך, ואני אוהבת אותך', היא יכולה להיות חברה של אמא, אבל היא צריכה שאמא תהיה אמא שלה.
 
פריד תומכת: "מה הילדה בעצם אומרת? שהיא אוהבת את אמא, שהיא רואה בה דמות אמפטית אליה. היא מביאה את השפה הזו מהגן, מהדינמיקה בין הילדים. אפשר ללמד אותה שפה חדשה, אפשר לעשות לה שיקוף ולהגיד: 'גם אני אוהבת אותך, ואני שומעת ממך שאת אומרת לי שאת אוהבת אותי'".

זמן לשאול וזמן להחליט


"גיליתי שכשהייתי חברית מדי, נהגתי לשאול את הבת שלי על כל דבר 'בסדר?'", מספרת מורן, "למשל: 'עכשיו תצחצחי שיניים, בסדר?'. בעלי אמר לי: 'את לא צריכה לשאול אותה אם זה בסדר, את צריכה פשוט להגיד, בלי לשאול בסוף'. חשבנו שילד יקבל ביטחון אם הוא מחליט, אך מתברר שדווקא יהיה לו פחות ביטחון כשאין סמכות שנותנת את הדבר הקבוע הנכון".

ספרים מומלצים בנושא

  • "שיקום הסמכות ההורית", מאת חיים עומר, הוצאת מודן
  • "ילדים האתגר", מאת דרייקוס רודולף, הוצאת יבנה
  • "הורים ותומים", מאת תלמה בר-אב, הוצאת רז
  •  "הורים כמנהיגים", מאת חיים עמית, הוצאת מודן

פריד מסכימה: "הילד צריך לצחצח שיניים בערב, אז מה פתאום לשאול אותו 'בסדר?'. אנחנו שואלים כשעומדת לילד זכות הבחירה: 'את יכולה להחליט: קודם סיפור ואחר כך לצחצח שיניים, או קודם שיניים ואחר כך סיפור, בסדר?', וכך מלמדים את הילד כיצד לבחור בתוך מסגרת הסמכות שההורה הציב".

המומחים תמימי דעים שהשינוי צריך להיות בראש ובראשונה אצל ההורים. פריד: "הורים צריכים לרכוש ביטחון בהורות שלהם ולהיות בטוחים בעצמם ובדרכם, שהם הורים מספיק טובים, שהם לא חברים של הילד, ושיש להם סמכות ומותר להם להגיד 'לא', ומותר להם להציב גבולות, ושזה בסדר לתפקיד ההורי שלהם, וכך הם רק מיטיבים ומקנים ביטחון לילד".

ד"ר יהב ממליצה להורים שנתקלים בקשיים בתהליך השינוי לבוא להדרכת הורים, "כדי שילוו אותם בדרך". ד"ר אורן מסכים: "הורות היא סמכות ואחריות. אם הבאת מישהו לעולם אתה אחראי לגידול שלו, יש לך סמכות מתוקף האחריות שלך, ואתה יכול לממש אותה יותר או פחות. הורים שלא מממשים את הסמכות הזו מרגישים חסרי אונים, אבל זה בינם לבין עצמם, זה לא בינם לבין הילד, לכן לרוב לא צריך את הילד בתהליך הזה, והעבודה היא עם ההורים, איפה הם מתקשים, נתקעים, או רבים ביניהם".

פורסם במגזין להיות משפחה, 2008