להורות נלווים באופן טבעי שלל רגשות נעימים ונעימים פחות. אהבה, גאווה, דאגה ואשמה, שמחה וצער. גם אם נרצה להעלים רגש זה או אחר, השליטה שלנו בכך חלקית ביותר. איריס ברנט ממדור הורות בפסיכואקטואליה קראה את ספרי, נהנתה ממנו ויחד עם ההמלצה הביעה הסתייגות מההתיחסות שלי לרגשות האשמה של הורים כדבר מובן מאליו אם לא כזה שיש להשתמש בו כחלק מהטיפול. לשם כך נכתב המאמר הזה, מתוך כוונה לחדד את תפיסתי בנושא רגשות אצל הורים ובהורות בכלל, ורגש האשמה בפרט. לפי גישתי רגש האשמה הוא אחד הרגשות הנלווים, המובנים מאליהם והבלתי נמנעים אצל אדם, הורה, אחראי ומודע. לא צריך לטשטש, לנחם, להחצין או לפטור אדם מאשמתו. לפתיסתי זוהי גישה פטרונית לנסות בכלל מהלך שכזה. בטיפול בהורות (המודל שלי לעבודת עומק רגשית עם הורים והורות על חוויתם כבני אדם - הורים) אנחנו מנסים להכיר את הרגשות שמפעילים אותנו, להבין, לעבד, להכיל או לשנות אותם. אקח דוגמה להמחשה., יתכן ואדם מרגיש אשמה שהוא אינו משחק דיו עם ילדו. לפטור אותו שהדבר בסדר, כמו גם לנזוף בו שאינו עושה הדבר הראוי, זו התיחסות שטחית. מדוע הוא אינו משחק, מה מקור הפער בין רצונו או הבנתו שהדבר חשוב לביו האדישות או הרתיעה שלו מהמשחק? אלו שאלות שההתבוננות הלא שיפוטית והסקרנית, עשויה להיות התחלה של תהליך מקדם עבור אותו אדם.
לקריאת המאמר המלא, כנסו לפסיכואקטואליה, ינואר 2016, עמודים 48-51.
או צפו בקבצי הPDF המצורפים.
כל טוב, דרור, ינואר 2016