מחרדה- להכלה – היבטים פסיכולוגיים של התמודדות עם וירוס הקורונה בישראל

מחרדה- להכלה – היבטים פסיכולוגיים של התמודדות עם וירוס הקורונה בישראל

 

נכתב לערב מטפלים ב12/3/20 ופורסם ב16/3/20 בפלטפורמות של אמפטי"ה

 

במצב המשונה, הקשה והחריג בו אנו נמצאים, חרדה ופחד מתנהלים להם בערבוביה. הפחד מייצג את האיום הממשי, והחרדה והפניקה את המדומיין/החזוי/ המוערך והמושלך. אנשים רבים, מטפלים ומטופלים כאחד, חווים הצפה, חרדה פאניקה. אציג התייחסות פסיכולוגית לניהול התנועה בין הבנת החרדה לבין יצירת מיכל.

הסיבות להצפה מגוונות  - בדרך  כלל אנחנו חיים תחת הרושם, אולי האשליה, בכל מקרה זהו הסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו, שאנחנו נמצאים בשגרה. שגרה פירושה קביעות, וביטחון הנובעים מחוויית רצף של זמן, מקום, והמשכיות. למרות האמירה הידועה שהדבר הכי יציב בחיים הוא שינוי", אנחנו מייצרים לעצמנו תמונה אחרת. כאשר מתרחש אירוע קיצוני מבחוץ (מעשה ידי אדם או הטבע) נוצר מצב בו אנחנו חווים קטיעה של הרצף ברמות הראשוניות –  איננו יודעים מה יהיה מחר, ומעבר לחשש הטבעי לחלות- אנחנו מבינים שיתכן ותפגע יכולת הניידות שלנו והחופש שלנו. מכאן הדאגה לבריאות, לאנשים הקרובים, לעבודה, לקהילה ובכלל. כמובן ברקע קיימת החרדה של הקטסטרופה האולטימטיבית, החשש שאם חלילה נגיע למצב בו תהיה הדבקה המונית, מוות רב ומאבקים בסיסיים על משאבים וכאוס ברמת החברתית. מצב שאיננו נמצאים בו ואיננו יודעים אם יגייס חמלה ותמיכה או התנכרות ותופעות שליליות אחרות.

אחת החלוקות בפסיכולוגיה, לסוגי החרדה, מתייחס לרמות החרדה השונות כך: החרדה הבסיסית,  חרדת איון וכיליון, דרך  חרדת התפרקות והשיגעון, חרדת נטישה, אובדן אובייקט ואובדן אהבת אובייקט ועד חרדת סירוס וחרדות מסדר גבוה, כאלו שכיננו בעבר חרדות נוירוטיות.

המצב הנוכחי משלב בתוכו כמה רמות של איום: מחשש מהעדר פרנסה ובעיות קיומיות, חשש מהעדר מזון והישרדות דרך מחלה, כאב ומוות של עצמנו או אנשים קרובים, ועד לאובדן שליטה על חיינו ועל שגרת חיינו – וכל אלא יחד מתחברים למוטיב מרכזי של אי וודאות אובדן השליטה בחיים. כאשר לא מצליחים לווסת חששות אלה, הם עלולים להפוך לפניקה. פחד מבידוד, מהשתלטות הכאוס, מהעדר האב או האם הגדולה שתרגיע ותעשה סדר, מהלא נודע, משהות כפויה בבית, מהפחתת אנושיות. אנשים חוששים שלא יתמכו בהם והם עלולים לחוש ניכור ולהיות לבד. אנשים חושבים בדאגה על קרוביהם וחרדים למידת היכולת שלהם להכיל את הפחד של הנתמכים בהם. במקביל, גובר החשש מ'האחר', זה שאולי הוא נשא, או חולה ושעלול להדביק אותי. פסיכולוגים אגב, מפותחים ברגשות אשמה ולכן נוטים לחשוש שידביקו אחרים... בכל מקרה חשוב שנזכור שהסגר או הבידוד יוצר מצב ייחודי שלילי בו אנשים פחות יכולים להיתמך בקשר, בשהות יחד, בשיח, בקרבה אנושית. דבר שאותנו כאנשי בריאות הנפש מצריך לחשוב על אמצעים להפחתת תחושה זו.

קשה מאד להתנתק מהאיום. החדשות נוטות להביא עוד ועוד "מידע" הגורם לעוררות ומעלה את מפלס האדרנלין. אנחנו מוצפים במידע, שנחווה כאילו הכרחי. מה קורה, מי נדבק והיכן,  "מהן ההנחיות" וכדומה. מעבר לחרדה, קשה לזכור שנכון לרגע זה היינו במצבים שגרמו מעשית לנזקי נפש וגוף גדולים בהרבה מהמצב הנוכחי. מהו האיום האמיתי הנוכחי? מה יהיו הנזקים שנגרות לעצמנו? ימים יגידו.

חווינו בחיינו איומים רבים: מלחמות, איום טרור מקומי ועולמי, פגעי טבע, מחלות. הזיכרון האנושי הוא סלקטיבי ומתעתע. עברנו בשנים האחרונות צונמי, עריפת ראשים והפצתה בטלוויזיה, ראינו את נפילת בורסות העולם, מגפות של אבולה סרס שפעת חזירים והעופות והפרה המשוגעת. "חיכינו" לטיל כימי או ביולוגי וחווינו איומים רבים שהיו אמיתיים ואמיתיים פחות, רובנו שורדים אותם. אבל במקרה של מגפה, הפחד הוא גם מהפחד עצמו. אנשים מתים עובדתית כל שנה, בנהיגה, מתזונה, מעישון, מסרטן שניתן היה למנוע, סובלים מכעסים , אי דאגה לגוף-לנפש, מהימנעות מבדיקות ומתוצרי ההתחממות הגלובלית.

הזיכרון שלנו קצר וסלקטיבי. האימה של אתמול נדמית בחיוך כחשש שווא. האין של היום – נראה קטסטרופה אולטימטיבית.

אנו מזועזעים. מודיעים לעצמנו שזו פעם ראשונה שדבר כזה קורה. ואחר כך שוכחים. שהיינו, שהתמודדנו, ואחרי זמן שכחנו, או הדברים קבלו פרופורציה. מספר האירועים הרי האסון שכל אחד חווה הוא עצמו רב. נכון, כל אחד שונה וייחודי ובכל זאת רובנו שורד אותם,  כך גם החברה והעולם כולו. המצב הנוכחי הוא חדש והעולם בו אנו חיים יותר מאי פעם מחובר, חודרני, חשוף, ובעל יכולות תקשורת, טכנולוגיה, מדע ויצירתיות, לטוב ולרע.

המידע יוצר הצפה. יותר נכון פרשנותנו את המידע. התחושה שמתקבלת מבחוץ, היא שעלינו לדעת ולנהוג באחריות. כלומר להיות ערניים. האם פרושו של דבר לנסות לחיות לצד האיום, או להסתגר ולתת לחשיבה שלילית להשתלט? התשובה די ברורה.

הכחשה בשירות האגו פירושה להיות מחובר במידה היעילה להסתגלות ולא מעבר לכך. לווסת את החרדה כך שלא תציף. לפעול לפי הנחיות מבלי לאבד עשתונות. מה שקובע את תחושתנו יותר – היא הדרך בה נפרש את הדברים והמשמעות שניתן להם.

מיחזקאל מוהר עם "עברנו את תש"ח, גם את סיני עברנו" ועד מאיר אריאל עם "עברנו את פרעה נעבור גם את זה", נזכור, הזיכרון הוא סלקטיבי, ואנחנו שוכחים את חוויות העבר. שום דבר לא היה בדיוק כדבר הזה ואיש אינו יודע כיצד דבר זה יתפתח ויסתיים.

פה יש איום שיש לנו כרגע תחושה שאין עליו שליטה והוא מעורר את תחושת חוסר האונים – כי לכאורה אין מה לעשות. אבל אם נקפיד על מספר חוקים, נערך לאפשרויות ולא נבהל מאי הידיעה,  נעשה את חלקנו להקטין את מידת האיום האישי, לנו ולזולתנו.

מה זו בעצם הכלה, הכלת החרדה והמצב? אם התחושות המעיקות והחרדה מציפים אותנו, דימוי המיכל עוזר לנו להבין שמשהו בתוכנו צריך לייצג צורה שמחזיק את הנוזל והדיפוזי החוויתי. אנחנו שואפים להקטין את ההצפה מבחוץ, וליצור לעצמנו כלים להחזיק את הקיים ולארגן אותו בתוכנו.

זה אומר להישען על היכולת להסתכל פנימה והרגיש שיש לי ולנו את הכוחות להתמודד עם המצב. זה אומר להסתכל פנימה ולהיזכר בדברים שעברתי ועברה משפחתי או הקבוצה אליה אני משתייך בעבר. לחשוב פרקטית מה בעצם האיום, מה הפרופורציה שלו כרגע. לקבל את השינוי, הארעיות, וחוסר היכולת האמיתית לשלוט במתרחש. ולהיערך למה שאני יכול (ספרים, אמצעים לטפל מהבית, רשימת מטלות שהייתי עושה בבידוד ועוד).

לזכור, שגם בעבר היו מצבים שנחוו כקטסטרופת חסרת גבולות, עד שעברו. לחזק יכולות, חוסן עמידות resilience.

רוברט גיי ליפטון חקר את האנשים שחוו קטסטרופות הקשות ביותר שאדם יצר, ושאל מה אנו יכולים ללמוד מניסיונם. מסקנותיו האקזיסטנציאלסטיות, כמו של פרנקל ואחרים, הם שאם יש לך עבור מה, אתה נושא כל איך, ויכולת ההתמודדות, תלויה באופן בו נתמודד והיכולת לתת למצב משמעות, כחלק מחיינו בעולם מורכב זה. משמעות שנתן, כוח המשפחה, היחסים והחברה, הם שיעצבו את החוויה והרגש ובעקבותיהם את הwell  being.

שמדדנו בזמנו אסטרטגיות התמודדות עם לחץ, מצאנו שיש כאלה שמשתמשים באחת שתיים ויש ברבות, אבל הדרכים להתמודד ביעילות שונות וייחודיות לכל אדם. הסחה ועשיה, התארגנות והומור, עוזרים לרבים במצבים אלה, אבל לאחרים יעזרו בתפילה, באסקפיזם, בתמיכה חברתית, בשיתוף או בתמיכה.

ההכלה היא גם לקבל שלפעמים רצוי לשמור על שגרת חיים במסגרת המגבלות ולעשות את הטוב ביותר שניתן. בכדי שנשרוד בצורה מיטבית, אנחנו צריכים להיעזר בכוחות שלנו, להיתמך, לעשות מה שמסייע לנו ולהתמקד בתפקיד ובמשמעות שאנחנו נותנים לדברים.

אם כוחה של חוויה יכול לגרום להצפה וחוסר אונים, בצד השני של הרצף קיימת היכולת להכיל, לארגן, לסדר ולתת משמעות. כך אנחנו כפסיכולוגים עושים בעבודתנו בחיי היומיום. כרגע אנחנו נקראים לעשות זאת עצמנו ועם לקוחותינו ההורים- שמחזקים את ילדיהם.

כמטפלים יש לנו הזדמנות או תפקיד או ייעוד, לעזור גם לאחרים. התפקיד שלנו, כמו של ההורים, גם מגייס להתמודדות ולתפקוד חיובי.

אנו חוששים לחלות, להדביק ולהדבק. לשתק את חיינו או מעבר לכך. נצטרך להתגמש, כדי ללוות אנשים, לעבור למדיות דיגיטליות, לעבוד זמנית בעזרת מחשב-מיקרופון, מצלמה ושיחות וידאו. לא פשוטים הימים האלה, וההערכות להם. נצטרך להחליט האם אנחנו משתמשים באמצעים הללו ל : 1. בדיקת קשר, מה שלום מטופל מנותק או שלא ניתן להיות אתו בקשר. 2. לליווי נקודתי, ייעוץ או הקלה על חרדות. 3. עבור טיפול- סטינג ליווי מוגדר להורים, משפחה, מבוגר.

 

ובעיקר, לקבל שזה המצב. להשתדל בתוכו: לנסות לעזור לתמוך, לסייע לייצר פרופורציה, לחזק תפקיד- ותפקוד (גם כמודל מבוגר הורה עבור ילדיו), לחזק מנגנוני הגנה יעילים ופרודוקטיביים, להכיל חרדה ולעודד ויסות, לסייע להתמודד, עם האפשרי במסגרת הקיים ולייצר נוכחות מטיבה.

מעל לכל, מצב כזה מזמן בידוד וריחוק, מה שקורה למטפלים לשאוף לשמור על קשר ולהפחית בדידות או ניכור, לזכור שהחרדה עלולה לפגוע בעצמה ושאפשרי, וכדאי לשאוף, להיות אחראי מבלי להיות מוצף בחרדה ולהיאבק על שמירת תקוותיות וחיות, כל עוד זה המצב.

 

 

ד"ר דרור אורן © כל הזכויות שמורות 2010